אין רגע אחד שנכון לכולם, בו מומלץ להכניס לגן. כל משפחה מרגישה נכון להכניס, בתוך מערך השיקולים השלם. מה נכון לתינוק, לאמא, למשפחה. מה האפשרויות, מה היכולות הכלליות, הכלכליות ועוד. ההסתכלות על צורכי הילד יחד עם צרכי המשפחה חשובה לא פחות. אמא שנשארת בבית ומדוכאת מכך = זה עובר לילד! וזה גם מלמד אותו ביטול עצמי, במידה וזה מה שמניע את האמא ביטול צורכיה לטובת הטיפול בתינוק באופן שאיננה שלמה איתו כלל. זה לגיטימי להכניס את הילד למסגרת ולהוציא אותו אם מרגישים שמשהו לא כשורה או שזה לא מתאים להורים ולהכניס אותו יותר מאוחר. זה לא מבלבל אותו אלא אומר שקשובים אליו ולצרכים שלו. חשוב לבחור מסגרת מתאימה – יש המון אפשרויות וזה מאוד אינדיבידואלי מה מתאים לכל מקרה. וחשוב לא פחות להיות עם לב מלא ולבחור מאהבה ולא מפחד.
לפי מה בוחרים גן? גם כאן אין אף לא תשובה מוחלטת אחת! זה קצת כמו בחירת עגלת תינוק: אין עגלה אחת מושלמת, יש עגלה אחת שמצויינת למשפחה הזו ושכלל אינה טובה למשפחה השנייה ולהיפך. אז גם בגן יש מערך שיקולים לקחת בחשבון: * צריך להחליט מה סדר העדיפויות של הערכים החשובים לנו, מהם הקווים האדומים עליהם לא נוותר ומה פחות חשוב לנו. * ניסיון העבר בוודאי משפיע על ההחלטה. * כדאי לשאול שאלות לגבי: קביעות הצוות, ותק, הכשרה, גישה חינוכית. שאלות מכוונות על שינה, גמילה ואוכל. לשאול לגבי הסתגלות ועל נושאים כללים נוספים – חופשים, העשרה, נקיון, מחלות, מצבי חירום, בטיחות. * הכי חשוב: מראה עיניים, שמיעת אזניים ותחושה פנימית!
עכשיו אני רוצה לדבר על מאיפה ההורה נכנס בכלל לתהליך הזה של השינוי וההסתגלות שבו הוא מכניס את הילד שלו למסגרת.
ההוויה הפנימית – הוא הולך להעביר תחושה של אמון לילד ושהוא מסוגל והכל בסדר והגן הוא טוב והגננת נהדרת וזה הולך להיות מקום מצויין עבורו והוא סומך ובטוח שזה המקום בשביל הילד. זה סופר קריטי לייצר את ההוויה הזו בחוויה ההורית שלכם. אחרי שבחרתם והחלטתם על מסגרת, יש העברה של ממש של התחושות שלכם כלפי העניין. אנחנו לא מכונות, זה מלחיץ ומרגש וזה שינוי שאנחנו לא יודעים אותו עדיין. אבל מה שחשוב זה לשמור על ההוויה הפנימית: אני סומך עליך, אתה מסוגל וסומך על הגננת.
כשההורה לא רגוע – יש הפעלה סימפתטית גם לילד וגם לגננת וזה מעגל שמזין את עצמו. הגננת לא תרגיש בנוח עם ההורים. למשל – אם האמא מפחדת שהילד לא ירדם ולא יאכל אז זה אכן מה שיקרה. זה חשש שהוא סביר, וחשוב לתת לו מקום וביטוי, אך לראות שלא נותנים לו "לצבוע" את הכל.
מה הילד חווה כשהוא נכנס לגן?
כל שינוי הוא למעשה סימפטטי. קל וחומר כניסה לגן בו יש דמויות חדשות שגרה חדשה, ריחות קולות אנשים חדשים, דמות מטפלת חדשה. כניסה לגן היא סימפטטית וגם הגן הוא במהותו סימפטטי עם כל ההתנהלות בו וכמות הילדים שבו. זו נקודת המוצא שלנו!
רמת הסימפתטיות משתנה מילד לילד – לכל אחד הרף שלו לגירויים, גמישות גדולה יותר או פחות לשינויים והיא גם מושפעת מגיל והרגלים (יש שוני בכניסה לגן בגיל חצי שנה אל מול כניסה בגיל שנתיים, שנתיים וחצי וכו). למשל, בגיל שנתיים יש לנו כבר השרשה של חודשים ואף שנתיים של הרגלים בבית עם אמא ואולי השינוי הזה יותר מאתגר ויקח יותר זמן, לעומת קטנטנים, שאולי יותר גמישים לכזה שינוי (ואולי גם לא – שוב, תלוי ילד!)
כדי להפוך את השינוי לפחות סימפטטי יש להכניס אלמנטים פרא סימפטטים שהם:
חפץ מעבר – מוצץ, שמיכי, בובה וכו.
נוכחות בפרידה ובפגישה המחודשת – נשאר איתו עוד קצת ברוגע.
הדרגתיות בהסתגלות – בהמשך ארחיב על זה
אמונה וביטחון של ההורים בגן ובילד
בבית שגרה תומכת ורגועה יותר – נמנע מפעילויות חדשות.
לשים לב גם להתנהלות מחוץ לשגרה שעשויה להוסיף סמפתטיות
בימים הראשונים להסתגלות נוכל לראות
התנהגות כללית יותר עצבנית, יותר בכי, זקוק לי, קושי להתכנס לשינה, ריבוי התעוררויות, התארכות הרדמות, יותר פספוסים, יותר הרטבות בלילה ועוד ועוד.. חשוב לציין, שלא כל רגרסיה תתבטא בכל הפרמטרים ובעוצמה גבוהה. רגרסיה היא בעצם חזרה כאילו "לאחור" ע"מ לקבל בטחון ממקום מוכר. זה צורך של ממש – לצפות לו בכניסה לגן ולתת לו מענה. לא כל ילד יחווה רגרסיה משמעותית! לתת מענה כי זה לא נעלם!
אז מה עושים?
להכיל, להכין, לתקשר, לשתף.
ואני כן רוצה להוסיף בנקודה זו שלכל ילד יש קצב משלו – יש ילדים ש"נופל להם האסימון" אחרי כמה ימים ויש כאלו שאחרי תקופה של כמה שבועות. זה נכון לגבי כל מיני שינויים, וחשוב לתת לזה מקום.
שיטת המדרגות לתהליך הסתגלות מיטבי לכניסה לגן..
לפני ימי ההסתגלות לעשות את הדרך לגן, להכיר את הדרך. לבנות טקס: עוד בבית לספר מה נלבש, מה נשים בתיק, מה רואים בדרך, אמירת שלום. כמה ימים לפני הכניסה לגן.
אם ניתן, בימים שלפני הכניסה, כדאי להיפגש אחה"צ עם חברים מהגן
אם ניתן – מפגש עם הגננת כמה ימים לפני הגן, להכיר אותה 1:1, להכיר את הצעצועים, הגן. למשך שעה, שעתיים. ככל הנראה הילד לא יעזוב אותכם בזמן הזה. זה בסדר!!
להכיר לילד את הגן ולהרגיש את ההדרגתיות לה זקוק. לא כל הגנים מאפשרים את זה, וזה לכשעצמו שיקול בבחירת גן לעיתים. ביום הראשון להיות שעה, יום שני שעתיים, יום שלישי להיות שעתיים ולהשאיר לשעה. הזמן של ההישארות פחות קריטי אלא הפניות ולהרגיש את הילד לפי הצורך שלו. לאכול א. בוקר ביחד בגן, להרדים יחד עם הגננת. ביום הרביעי להישאר שעה ולהשאיר שעתיים, ביום החמישי להישאר כמה דקות ולהשאיר לכמה שעות. כל זה ממקום של הקשבה לקצת הילד שלי. שבוע עשוי להספיק לילד אחד ולשני פרק זמן אחר
להיות יחד – כשנמצאים בגן לעשות יחד את הפעילויות כדי לרכוש את אמונו ולהראות שזה בסדר
אמון בגננת – לדבר עם הגננת ביחד איתו ולידו. לשדר לו בטחון
אימהות מניקות – להניק בגן! אחרי ששאפתן את כל הטוב והחיידקים שבאוויר הגוף שלכן מייצר נוגדנים שעוברים בחלב האם אל התינוק ובכך מסייעות לבניית מערכת החיסון ולחיזוקה! מערכת מופלאה וטבעית
להרגיש את הילד בכניסה לגן – לא רק למסור לגננת ולהשאיר את הילד אלא לקחת אחריות הורית, להיות בקשב, אם הקצב של הגננת מתאים לו, אם הקצב של הגן מתאים ולתווך לו ואם צריך גם לגננת את הצורך שלו. ולקחת אחריו על הקצב. מצד אחד נותנת המון אמון בילד ומצד שני כל הזמן בקשב.
לא להיעלם לו – להגיד כשאנחנו נפרדים ולא לחכות שלא ישים לב או יהיה מרוכז במשחק כדי לצאת. מה יש במעשה כזה? שבירת אמון! חוסר ודאות של הילד לגבי נוכחות ההורה – נמצא או לא? כי הוא פשוט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה! לילד אין את רצף ותפיסת הזמן שיש לנו ולכן היעלמות כזו יכולה לעורר המון חוסר ודאות וגם חוסר ביטחון. זו הימנעות שלי מהתמודדות והימנעות מכאב.
איך להיפרד? אם החלטנו להיפרד – אז לחוות את זה. ללמד את הילד: נפרדנו. אם הילד בכה ומיד חזרנו – זה יכול ממש להקשות על הפרידה. זה גם מאוד חשוב אח"כ להמשך ולפרידות בכלל. אנחנו נפרדים וכמה כיף יהיה לנו להיפגש מחדש!
שימת לב לשפת הגוף
הכרת שפת גוף – לשים לב לשפת הגוף של הילד כשחוזר מהגן. מה שפת הגוף שלו בבוקר כשהולכים לגן? האם עצבני/מסוגר יותר? מתפרץ? נינוח? מרוגש? אפאתי?
שינוי/מיסוך – האם שפת הגוף השתנתה כליל (מיסוך שרק מתגבר)? האם המיסוך מתוך חוויה סימפתטית, או אולי מתגבר מתוך עייפות שמצטברת במהלך השינוי?
התייחסות הגננת – חשוב לשאול בהיבט שפת הגוף – האם הגננות מתייחסות לשפת הגוף ולסימנים שאתם מכירים והסברתם? כלומר האם הבטחון של התינוק והתחושה של המענה לצרכיו תורגמה גם בגן כמו בבית או קרוב לכך? זה משפיע על הסימון שלו את הצרכים השונים
התנהגות קיצונית – ייתכן וגם התפרקות בערב או בהתפרצות בלילה, חלונות ערות וזה מצב מתמשך לאורך יותר מכמה ימים- ממש יכול להצביע שצריך לעשות שינוי במסגרת.
תחושת בטן – יש גבול בין נורמטיבי להתחלה לבין משהו שורשי בעייתי, והוא בתחושת הבטן. לפעמים זה רק ההתחלה וגם אם זו רק ההתחלה שווה לשאול את הגננת ולהעמיק שם, ממש בפירוט, יצאתי מהדלת מה היה, עם מי שיחק? אפילו הייתי מגיעה רבע שעה מוקדם יותר, אני ממש רוצה לשמוע תגידו מתי נוח לכם, בווטצאפים, להגיע מוקדם, מצד אחד לתת המון מקום וכבוד ומצד שני כן לדרוש את מה שאני רוצה. לי יש צורך כאמא לדעת כל מה שעבר על הבת שלי. יש פה עניין של עד כמה מוכנים שיהיה נוכחות של הורים יש כאלה שסוגרות ולא רוצות שיכנסו להם לטריטוריה ויש לחץ סביב נוכחות ההורים שווה לראות אולי זה לא בעיה של אלימות פיזית, זה יכול להיות לחץ ואווירה של לחץ או התנהגות אלימה כמו העדפה של ילדים.
מוזמנים לקרוא את הפוסט, כאן בקבוצה, על איך מזהים מצוקה רגשית הנובעת מהזנחה או התעללות.
אך, בהיבט הזה חשוב לציין שקושי רגשי עלול להיווצר מכמה סיבות –
1. התעללות גלויה של ממש, התעללות פיזית, מילולית, הזנחה
2. חוסר התאמה כימי באופן ספציפי בין התינוק והמסגרת/דמות המטפל.
בשני המקרים חשוב וצריך לתת מענה ולהוציא מהמסגרת לפי הצורך.
